הרבה נאמר בתקופה האחרונה על להפוך את הלימון ללימונדה. אני לא יודעת אם זה מה שהיה צריך לעשות אבל את שני הספרים לעיל קראתי ואם אחד הוא בהחלט לימונדה השני הוא לימון חמוץ מאוד או בקיצור, פספוס ענק.
העצב הייחודי של עוגת לימון מאת איימי בינדר הוא ספר עם כותרת נפלאה ורעיון לא פחות טוב. ילדה שמגלהביום הולדתה ה-12 שיש לה אפשרות לחוש את הרגשות והתחושות של מי שהכין את האוכל שהיא טועמת, כאן מתחיל הספר וכאן הוא גם כמעט נגמר. משפחת אמריקאית מהפרברים שמתפקדת על פני השטח כמשפחה רגילה עם מעט בעיות, אך למעשה מדובר במשפחה שכל אחד מחלקיה מנותק רגשית מעצמו ובני הבית האחרים לחלוטין. גם כישרונה של הגיבורה לחוש את תחושתיו של האדם שהכין את המזון שהיא אוכלת לא מתפתחים לשום כיוון עד כמעט לסופו של הספר. אנגלית יפיפיה, הסיפור הרבה פחות. לימונדה בלי סוכר, לצערי.
לא כך הדבר בספרו של יהודה גזבר'ופלים לימון'. זהו ספר גדוש במגוון סיפורים קצרים, שסופו הוא הנובלה הנפלאה ופלים לימון. שהיא לדעתי הסיפור המוצלח ביותר אבל לא רק. גדולתו העיקרית של הספר הוא תיאור ההוויה של בני הישיבה, צעירים בעיקר אבל גם אנשים שגדלו וחיו באורח חיים דתי ועד כמה קשה לשלב אותו באורח החיים המודרני. החל ממציאת זוגיות, לימודים באונברסיטה וניהול אורח חיים עצמאי מחוץ לבית ההורים ( וגם בבית אבות- אחד הסיפורים היפים והרגישים ביותר) וגם הקשיים של בחירה מוחלטת באורח חיים דתי בתוך הישיבה. 'שמירת נגיעה' הוא מושג שרבים מכירים, גם בציבור החילוני, אבל מה זה אומר בדיוק ועד כמה זה מייסר הם דברים שלמדתי במהלך הקריאה בספר הזה.
סיפורים קצרים הם בהחלט לא ז'אנר שחביב עליי, הרבה פעמים נראה שהסופר פשוט קטע את הסיטואציה כי לא ידע איך לפתח את הסיפור, ולמרות זאת ופלים לימון הוא ספר שהייתי ממליצה לקרוא, שלל הסיפורים מתחברים יחד ליצירת תמונה מרתקת על הציבור הדתי/חרדי ומציאות חייו בעידן הנוכחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה